ד"ר ז'רמונסקי שלום,
כבר כמה פעמים שניסיתי לא להקיא אחרי שאכלתי, אבל מצאתי את עצמי שוב ושוב בשירותים מקיאה.
אני כבר לא שולטת בזה. זה מתחיל להפחיד אותי שאני גם לא אצליח לצאת מזה..
למרות כל ההקאות אני עדיין לא רואה את עצמי יותר רזה.
אני לא מרשה לעצמי לאכול יותר מ170 קלוריות ביום, אני חושבת שאולי ככה אני אצליח לרדת במשקל.
באמת שאני מנסה להפסיק לספור את הקלוריות אבל עדיין אני לא יכולה לשלוט בזה....
כל היום אני מוצאת את עצמי חושבת על אוכל אבל לא נותנת לעצמי לאכול בין ארוחות וגם בארוחות לא יותר מידי.
כשאני עוברת את ה170 קלוריות ואני עדיין נמצאת עם אמא ואחותי ליד השולחן אני רק משחקת באוכל כדי שאמא לא תשים לב שאני לא אוכלת אותו יותר.
כל בוקר לפני שאני הולכת לבית הספר אני שוקלת את עצמי ואפילו מידי פעם בערב אחרי שאני אוכלת אם אני אוכלת ארוחת ערב באותו היום.
אני חושבת שכולם מתרחקים ממני כל הזמן כי הם רואים בהפרעה הזאת כמשהו מדבק, אני לבד בהפסקות, למרות שחברות שלי מנסות להתקרב אליי אני לא נותנת להן כי למה הן צריכות להסתובב עם מישהי כמוני?! להקשות עליהן יותר את החיים?!
כולם אומרים שאני רזה, אני מסתכלת במראה ואני רואה פרה. אני יודעת שהם אומרים לי את זה רק כדי שאני ארגיש טוב, אבל באמת שזה לא עוזר!! זה אפילו רק יותר מכעיס.
אף אחד לא אוהב אותי, אפילו יששכר עזב אותי, החברות שלי לא מתעקשות לחזור להיות איתי, אבא שלי כל הזמן עם חברה שלו אין לו זמן בשבילי, אמא בעבודה ואחותי, מה היא כבר מבינה?!
אני לובשת בגדים רחבים רק כדי להסתיר את השומנים.
הדבר היחיד שלא חסר לי בחיים זה הטיירים שלי.
אני כבר לא יוצאת כמו שהייתי פעם, אני מתביישת להראות את עצמי לציבור, בסך הכל מי רוצה לראות את כל השומן הזה קופץ ומתרועע.
_________יומן אישי_______
עבר עליי לילה לא קל בכלל.
נכנסתי לפרנויות שיש מישהו בבית שרואה אותי מקיאה.
פחדתי להירדם,
פחדתי לראות טלוויזיה,
פחדתי להסתכל לאמא בעיניים,
פחדתי מהכל.
כשקמתי בבוקר הרגשתי כל כך שמנה,
אכלתי כמו בהמה בימים האחרונים,
פאקינג חביתה וסלט.
היום זה באמת נפסק.
אז שמתי ג'ינס,
מידה 20
שהיה רופף עליי עד לפני שבוע בערך,
ופתאום הוא צמוד.
החלפתי לג'ינס רופף הרבה הרבה יותר,
רציתי להעלם בתוכו.
העיניים שלי נתמלאו דמעות,
אמרתי שאני לא יכולה לסבול יותר את השומן והגועל.
ישבתי מול המראה ובכיתי,
והיה רק בוקר,
רק התעוררתי.
לקחתי משקפיים גדולות ויצאתי לתחנה עם האמפי.
"ילדה טיפשה בוכה לה מתחת למשקף.."
פשוט הרגשתי רע,
ושאני לא רוצה שאף אחד יראה אותי,
או יבחין בי.
בהסעה היה שלב כלשהו ששאלו אותי למה המשקפיים,
אז אמרתי שהשמש מסנוורת אותי,
אבל לא הייתה שמש
אז פשוט הורדתי את המשקפיים והכרחתי את עצמי להפסיק.
הפסקתי.
ואז נזכרתי כמה השמנתי,
פאקינג חצי קילו!
התחלתי שוב לבכות,מקווה שאף אחד לא ישים לב.
וכן,
שמו לב.
שאלו אותי מה קרה,
ולא כי היה להם אכפת,
סתם כי הם חטטניים ,או מנומסים (יה רייט(
עשיתי כאילו לא שמעתי כי הייתי עם האמפי.
רציתי להתחיל משהו חדש,
שקלתי צום של 37 שעות,
כבר לא היה אכפת לי במה זה כרוך,
העיקר להוריד את הזוועה שכל כך בלטה לעין.
לא היה לי אכפת מהפוביה מהקאות,
רציתי רק להיפטר מהזוהמה.
אבל אז נזכרתי שבכלל לא אכלתי עדיין ,אז אין מה להקיא.
אכזבתי את עצמי, מה חדש?!
המשכתי לבכות תוך כדי עלייה במדרגות בית הספר.
חיפשתי חברה אחת שלי,
רק רציתי חיבוק.
פתאום מצאתי אחרת,או שיותר נכון היא מצאה אותי.
כל כך בכיתי עליה,
התפרקתי לגמרי.
בלי שליטה.
הרגשתי מפגרת,
"ממתי את בוכה ליד אנשים הא?!
ממתי את נותנת לאנשים לנחם אותך?!
את זו שצריכה לעשות את זה!
את לא המסכנה פה!
ברור"?!
זה מה שעבר לי בראש ,אבל הייתי חלשה כל כך נפשית שלא יכולתי לעשות אחרת.
באמצע השיעור כתבתי מכתב לשתי הבנות שהיו חברות שלי ונטשו אותי בזמן שהכי הייתי צריכה אותן,
התפרקתי,
כתבתי הכל,
וזה כל כך לא אני,
אני שומרת הכל בבטן ואי אפשר להוציא ממני כלום אפילו בכוח.
הכל סגור עם מפתח.
והנה,התפרקתי ונתתי לשתיהן.
_______עריכה______
שמנה,
בולסת ,ובולסת..
בהמה,
חיה,
דיי!
והם נהנים,
נהנים לראות אותי משמינה,
נהנים לראות אותי נכנעת.
מסופקים למראה הילדה, הילדה שלהם בולסת,
למראה החברה הרזה שתכף לא תהיה רזה כי היא אוכלת,
למראה הבהמה הזאת שאוכלת גם אחרי שממש כואבת לה הבטן מרוב כל הרעל שנכנס לה לגוף. ___
מדברים איתך קצת על אישפוז אז את נבהלת?!
ממה ילדה שמנה?!
ממה?..
יש מלא דברים לעשות כדי להראות להם שעלית,
אבל להיכנע?
את נכנעת?!
ממתי?!
שמנה..
דיי כבר להיכנע,
פשוט דיי.
מחר אני הולכת למרפאה להפרעות אכילה אחרי בצפר,
איך אני אשרוד את זה?
איך?
והמעקב 3 פעמים בשבוע?..
איך?
אבל לאכול?
לא יקירה,
no more food for you darling.
שמנה.
___________עריכה__________
אני אכלתי ואוכלת המון כל השבוע הזה.
מגיע ל170 קל' ביום!
אני פשוט רוצה כ"כ להראות להם שאני כבר בריאה,ושיניחו לי לנפשי.
___
היום עשו לי שיחה בכיתה,
הבנים של הכיתה.
בערך כל הבנים בכיתה ,הם פשוט התחילו במשפט-"אולי תעלי איזה קילו או שניים?"
ואז זה המשיך לזה שאני נעלמת,
ולזה שאני רזה מדיי,
ולזה שזה כבר לא יפה ונראיתי הרבה יותר טוב פעם.
והם אמרו לי שהם יתחילו להאכיל אותי ולא יתנו לי לרדת עוד.
השיחה עוד הייתה ארוכה ועוד כל מיני בנים התחילו להתאסף סביבי ולחלוק עמי את מחשבותיהם עליי.
היו קטעים שהייתי ממש נבוכה,
אבל הם הכניסו קטעים מצחיקים אז זה גרם לי להרגיש טוב יותר.
הם רוצים שאני אעלה ל50 קילו מינימום,
הם כ"כ הצחיקו אותי.
הם באמת עשו לי טוב,
וגם קצת רע.
גרם לי לחשוב יותר על אולי "להבריא"
עד שזה נהיה ממש 50:50 ,שזה דיי הפחיד אותי שככה אפשר להשפיע עליי.
מפחיד אותי גם שאני אוכלת ולפעמים זה לא מזיז לי באותו הרגע.
זה מעצבן כי יכולתי בלי כל זה,
וגם כמובן שאני משמינה מזה.
כל הכיתה שלי כבר דיי יודעת "עליי".
אני לא אוהבת את זה אבל זה היה ממש בלתי נמנע=\.
נעמה.
כבר כמה פעמים שניסיתי לא להקיא אחרי שאכלתי, אבל מצאתי את עצמי שוב ושוב בשירותים מקיאה.
אני כבר לא שולטת בזה. זה מתחיל להפחיד אותי שאני גם לא אצליח לצאת מזה..
למרות כל ההקאות אני עדיין לא רואה את עצמי יותר רזה.
אני לא מרשה לעצמי לאכול יותר מ170 קלוריות ביום, אני חושבת שאולי ככה אני אצליח לרדת במשקל.
באמת שאני מנסה להפסיק לספור את הקלוריות אבל עדיין אני לא יכולה לשלוט בזה....
כל היום אני מוצאת את עצמי חושבת על אוכל אבל לא נותנת לעצמי לאכול בין ארוחות וגם בארוחות לא יותר מידי.
כשאני עוברת את ה170 קלוריות ואני עדיין נמצאת עם אמא ואחותי ליד השולחן אני רק משחקת באוכל כדי שאמא לא תשים לב שאני לא אוכלת אותו יותר.
כל בוקר לפני שאני הולכת לבית הספר אני שוקלת את עצמי ואפילו מידי פעם בערב אחרי שאני אוכלת אם אני אוכלת ארוחת ערב באותו היום.
אני חושבת שכולם מתרחקים ממני כל הזמן כי הם רואים בהפרעה הזאת כמשהו מדבק, אני לבד בהפסקות, למרות שחברות שלי מנסות להתקרב אליי אני לא נותנת להן כי למה הן צריכות להסתובב עם מישהי כמוני?! להקשות עליהן יותר את החיים?!
כולם אומרים שאני רזה, אני מסתכלת במראה ואני רואה פרה. אני יודעת שהם אומרים לי את זה רק כדי שאני ארגיש טוב, אבל באמת שזה לא עוזר!! זה אפילו רק יותר מכעיס.
אף אחד לא אוהב אותי, אפילו יששכר עזב אותי, החברות שלי לא מתעקשות לחזור להיות איתי, אבא שלי כל הזמן עם חברה שלו אין לו זמן בשבילי, אמא בעבודה ואחותי, מה היא כבר מבינה?!
אני לובשת בגדים רחבים רק כדי להסתיר את השומנים.
הדבר היחיד שלא חסר לי בחיים זה הטיירים שלי.
אני כבר לא יוצאת כמו שהייתי פעם, אני מתביישת להראות את עצמי לציבור, בסך הכל מי רוצה לראות את כל השומן הזה קופץ ומתרועע.
_________יומן אישי_______
עבר עליי לילה לא קל בכלל.
נכנסתי לפרנויות שיש מישהו בבית שרואה אותי מקיאה.
פחדתי להירדם,
פחדתי לראות טלוויזיה,
פחדתי להסתכל לאמא בעיניים,
פחדתי מהכל.
כשקמתי בבוקר הרגשתי כל כך שמנה,
אכלתי כמו בהמה בימים האחרונים,
פאקינג חביתה וסלט.
היום זה באמת נפסק.
אז שמתי ג'ינס,
מידה 20
שהיה רופף עליי עד לפני שבוע בערך,
ופתאום הוא צמוד.
החלפתי לג'ינס רופף הרבה הרבה יותר,
רציתי להעלם בתוכו.
העיניים שלי נתמלאו דמעות,
אמרתי שאני לא יכולה לסבול יותר את השומן והגועל.
ישבתי מול המראה ובכיתי,
והיה רק בוקר,
רק התעוררתי.
לקחתי משקפיים גדולות ויצאתי לתחנה עם האמפי.
"ילדה טיפשה בוכה לה מתחת למשקף.."
פשוט הרגשתי רע,
ושאני לא רוצה שאף אחד יראה אותי,
או יבחין בי.
בהסעה היה שלב כלשהו ששאלו אותי למה המשקפיים,
אז אמרתי שהשמש מסנוורת אותי,
אבל לא הייתה שמש
אז פשוט הורדתי את המשקפיים והכרחתי את עצמי להפסיק.
הפסקתי.
ואז נזכרתי כמה השמנתי,
פאקינג חצי קילו!
התחלתי שוב לבכות,מקווה שאף אחד לא ישים לב.
וכן,
שמו לב.
שאלו אותי מה קרה,
ולא כי היה להם אכפת,
סתם כי הם חטטניים ,או מנומסים (יה רייט(
עשיתי כאילו לא שמעתי כי הייתי עם האמפי.
רציתי להתחיל משהו חדש,
שקלתי צום של 37 שעות,
כבר לא היה אכפת לי במה זה כרוך,
העיקר להוריד את הזוועה שכל כך בלטה לעין.
לא היה לי אכפת מהפוביה מהקאות,
רציתי רק להיפטר מהזוהמה.
אבל אז נזכרתי שבכלל לא אכלתי עדיין ,אז אין מה להקיא.
אכזבתי את עצמי, מה חדש?!
המשכתי לבכות תוך כדי עלייה במדרגות בית הספר.
חיפשתי חברה אחת שלי,
רק רציתי חיבוק.
פתאום מצאתי אחרת,או שיותר נכון היא מצאה אותי.
כל כך בכיתי עליה,
התפרקתי לגמרי.
בלי שליטה.
הרגשתי מפגרת,
"ממתי את בוכה ליד אנשים הא?!
ממתי את נותנת לאנשים לנחם אותך?!
את זו שצריכה לעשות את זה!
את לא המסכנה פה!
ברור"?!
זה מה שעבר לי בראש ,אבל הייתי חלשה כל כך נפשית שלא יכולתי לעשות אחרת.
באמצע השיעור כתבתי מכתב לשתי הבנות שהיו חברות שלי ונטשו אותי בזמן שהכי הייתי צריכה אותן,
התפרקתי,
כתבתי הכל,
וזה כל כך לא אני,
אני שומרת הכל בבטן ואי אפשר להוציא ממני כלום אפילו בכוח.
הכל סגור עם מפתח.
והנה,התפרקתי ונתתי לשתיהן.
_______עריכה______
שמנה,
בולסת ,ובולסת..
בהמה,
חיה,
דיי!
והם נהנים,
נהנים לראות אותי משמינה,
נהנים לראות אותי נכנעת.
מסופקים למראה הילדה, הילדה שלהם בולסת,
למראה החברה הרזה שתכף לא תהיה רזה כי היא אוכלת,
למראה הבהמה הזאת שאוכלת גם אחרי שממש כואבת לה הבטן מרוב כל הרעל שנכנס לה לגוף. ___
מדברים איתך קצת על אישפוז אז את נבהלת?!
ממה ילדה שמנה?!
ממה?..
יש מלא דברים לעשות כדי להראות להם שעלית,
אבל להיכנע?
את נכנעת?!
ממתי?!
שמנה..
דיי כבר להיכנע,
פשוט דיי.
מחר אני הולכת למרפאה להפרעות אכילה אחרי בצפר,
איך אני אשרוד את זה?
איך?
והמעקב 3 פעמים בשבוע?..
איך?
אבל לאכול?
לא יקירה,
no more food for you darling.
שמנה.
___________עריכה__________
אני אכלתי ואוכלת המון כל השבוע הזה.
מגיע ל170 קל' ביום!
אני פשוט רוצה כ"כ להראות להם שאני כבר בריאה,ושיניחו לי לנפשי.
___
היום עשו לי שיחה בכיתה,
הבנים של הכיתה.
בערך כל הבנים בכיתה ,הם פשוט התחילו במשפט-"אולי תעלי איזה קילו או שניים?"
ואז זה המשיך לזה שאני נעלמת,
ולזה שאני רזה מדיי,
ולזה שזה כבר לא יפה ונראיתי הרבה יותר טוב פעם.
והם אמרו לי שהם יתחילו להאכיל אותי ולא יתנו לי לרדת עוד.
השיחה עוד הייתה ארוכה ועוד כל מיני בנים התחילו להתאסף סביבי ולחלוק עמי את מחשבותיהם עליי.
היו קטעים שהייתי ממש נבוכה,
אבל הם הכניסו קטעים מצחיקים אז זה גרם לי להרגיש טוב יותר.
הם רוצים שאני אעלה ל50 קילו מינימום,
הם כ"כ הצחיקו אותי.
הם באמת עשו לי טוב,
וגם קצת רע.
גרם לי לחשוב יותר על אולי "להבריא"
עד שזה נהיה ממש 50:50 ,שזה דיי הפחיד אותי שככה אפשר להשפיע עליי.
מפחיד אותי גם שאני אוכלת ולפעמים זה לא מזיז לי באותו הרגע.
זה מעצבן כי יכולתי בלי כל זה,
וגם כמובן שאני משמינה מזה.
כל הכיתה שלי כבר דיי יודעת "עליי".
אני לא אוהבת את זה אבל זה היה ממש בלתי נמנע=\.
נעמה.
